המפה העברית הראשונה של ארץ ישראל המוכרת לנו שורטטה בידי רש"י (1041 - 1105). בעקבותיה שורטטו ונדפסו בידי יהודים מפות רבות, שהציגו את ארץ ישראל וגבולותיה, את מסעי בני ישראל במדבר, את נחלות השבטים, וכן נושאים מקראיים ותלמודיים נוספים. מפות אלה נכללו בכתבי הקודש ובספרות הפרשנית, בהגדות של פסח, בספרי שאלות ותשובות, ובחיבורים רבניים ומשכיליים שונים. רבים ממחברי המפות לא הכירו את הגאוגרפיה של הארץ, ולכן משקפות מפותיהם לעיתים קרובות את תפיסותיהם ואת השקפותיהם על הארץ וגבולותיה, ולא את מראה הריה ועמקיה לאשורם.

המפה העברית התפתחה, על פי ממצאי המחקר, לאורכם של שני צירים: הציר המסורתי, שראשיתו במפת רש"י, מאופיין במפות סכמטיות, המעוצבות כמלבנים וכריבועים פשוטים ללא כל עיטורים אומנותיים. לעומתן ניצבות המפות שצוירו בעקבותיהם של כרטוגרפים נוצרים. מחברי מפות אלו העתיקו את התבנית הגאוגרפית של הארץ ואת העיטורים האומנותיים הרבים, אך השתדלו - ואף הצהירו במפורש על מאמציהם - לתקנן ולהתאימן למסורת היהודית. בהמשך לשני הצירים הללו, נוצרו במאה התשע-עשרה שתי קבוצות נוספות של תיאורים כרטוגרפיים. האחת, טבלאות המציגות את ארץ הקודש בתבנית מסורתית, הנגזרת מציורי המקומות הקדושים. השניה, מפות מודרניות, שהסתמכו על הידע הגאוגרפי והכרטוגרפי שנצבר במהלך המחקר הגאוגרפי במאה זו.

המחקר הניב ספר שיצא לאור בעברית, בהוצאת יד בן צבי בשנת 2014 וזכה בפרס בן צבי לשנת 2016 ובאנגלית בהוצאת De Gruyter  בשנת 2018 וכן מספר מאמרים.

לצפייה במפות לחץ כאן