ארץ ישראל, בהיותה ארץ הקודש ליהודים לנוצרים ולמוסלמים, הוצגה בטקסט ובאיור ביצירות רבות מאד. חלק מהתיאורים הגראפיים האלה הן מפות. ההצגה המפתית המוקדמת ביותר של הארץ שהשתמרה היא חלק ממפת דרכים של העולם הרומי המכונה "טבלת פויטינגר" (Tabula Peutingeriana). אחריה באה מפת הפסיפס המפורסמת ממידבא שבירדן שנוצרה במאה השישית. בימי הביניים הופיעה ארץ ישראל בתוך מפות העולם ובתקופה הצלבנית ולאחריה גם במפות בכתבי יד שהוקדשו לארץ עצמה. לאחר המצאת הדפוס (1450) החלו להופיע מפות רבות מאד של הארץ, רובן הגדול נדפסו באירופה בידי יוצרים נוצריים. רק במהלך המאה ה-19, עם כניסת המודרניזציה לארץ ישראל ועם המחקר המודרני של הארץ החלו להופיע מפות המבוססות על מדידה שיטתית של הארץ. התפתחות מפת המדידה הושלמה עם הופעתה של מפת ה- PEF (1880).
החלק הארי של המפות שלפני המודרניזציה צוירו על פי כתבי הקודש והמקורות הקלאסיים בידי מחברים שלא היה לפניהם ידע גיאוגרפי מפורט על מראה הארץ. לפיכך, האתגר המחקרי הוא הפער בין צורת המפה לתוכנה. רבות מהמפות הן יפות להפליא מבחינה אומנותית, עשירות בציורים ובשמות מקומות מקראיים אך הן רחוקות מלשקף את המציאות הגיאוגרפית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. המחקר בוחן את הגורמים ההיסטוריים, תרבותיים ודתיים שהשפיעו על יוצרי המפות ועיצבו את צורתן ואת תוכנן של המפות.
המחקר עתיד להניב ספר הנמצא בשלבי כתיבה יחד עם ד"ר מילכה לוי רובין.