במדבר יהודה התקיימה בתקופה הביזנטית תנועת נזירות נוצרית רבת היקף שמנתה בשיאה אלפי נזירים. בתקופה זו התקיימו במדבר שתי צורות ארגון של מנזרים. באחת, המנזר השיתופי - שכונה קוינוביון (coenobium) – חיו הנזירים במערכת היררכית מאורגנת היטב שבה כלל סדר היום תפילה, עבודה וסעודות משותפות ובה הקפידו על משמעת וציות לממונים. בשניה – שכונתה ביוונית לאורה (laura) – חיו הנזירים בקהילת מתבודדים שבה חמישה וחצי ימים בשבוע שהו הנזירים איש בתאו ורק בשבת וביום א' התכנסו לתפילה, לימוד וסעודה משותפת בהנהגתו של ראש הלאורה. צורת נזירות זו הייתה אופיינית למדבר יהודה ותאי הנזירים המתבודדים היו במערות ובמצוקים המאפיינים אותו.
המחקר, שהחל כעבודת גמר לתואר השני, התמקד בחיי הנזירים בקהילות המתבודדים (מנזרי הלאורה) ובחן את צורת הנזירות הזאת כסוג של יישוב. בסקר השדה שנערך כחלק מהמחקר נסקרו שרידי הלאורה שנוסדה על ידי פירמינוס במצוקי נחל מכמש (ואדי צויינית) במאה השישית. במהלך סקר השדה התגלו כתובת יווניות וכתובות בסורית ובהן כתובת פסיפס סמוך לעין צוינית.
המחקר הניב מספר מאמרים.
כאלף שנה, מהתיישבות הנבטים ועד כמאה שנה לאחר הכיבוש הערבי (מהמאה השנייה לפנה"ס ועד המאה השמינית לסה"נ), התקיימו בנגב יישובי קבע. בשיאה של תקופה זו, בתקופה הביזנטית, היו בנגב שבעה ישובים גדולים המכונים בספרות "ערי הנגב" - חלוצה, רחובות בנגב, ניצנה, שבטה, עבדת ממשית וחר' סעדון - ועשרות רבות של בתי חווה. תושבי הנגב בתקופה זו בנו את בתיהם בבניית אבן משובחת, נטעו כרמי גפן וזית, התמחו בייצור יין ושמן וקיימו מערכת חקלאית המבוססת על איסוף קפדני של מי הנגר מהמדרונות והובלתם אל חלקות קרקע חקלאית בעמקי הנחלים. הם הותירו אחריהם כנסיות מרשימות מעוטרות בשיש, בציורי קיר ובפסיפסים ובהן גם כתובות ביוונית.
המחקר שליבו היה עבודת הדוקטורט חתר לברר כיצד הצליחה מערכת יישובית וחברתית זו להתקיים ולפרוח באזור מדברי צחיח. השאלות שהוצגו התייחסו מצד אחד לארגון החברתי של תושבי הנגב ולתפקידן של האימפריה והכנסייה בהצלחה יישובית זו; ומצד שני להיבטים החומריים כמו איסוף ואיגום מים, מבנה המערכות החקלאיות והרכב המערך היישובי. כחלק ממחקר זה נדונה גם השאלה האם היה האקלים בנגב בשלהי העת העתיקה גשום יותר מהמצב בימינו והתשובה שניתנה הייתה שלילית.
במהלך המחקר בוצע סקר ארכיאולוגי של כמאה קמ"ר. המחקר הניב ספר, דו"ח של מפת סקר ארכיאולוגי ומספר ניכר של מאמרים.
ירושלים, בהיותה עיר קדושה, הוצגה לאורך הדורות לא רק במלים אלא גם בתיאורים גראפיים. רבים מתיאורים אלה מוגדרים כמפות ומראות (maps and views). חלקם מציגים את ירושלים כפי שנראתה למי שביקרו בה, ואילו חלק אחר מציג את ירושלים כפי שנתפסה על ידי מי שקראו את כתבי הקודש ופירשו אותם על פי דמיונם; לעיתים מזומנות שולבו במפות אלמנטים ריאליסטיים ודימיוניים כאחד. אלו גם אלו הועתקו שוב ושוב על ידי מחברים נוספים וכך יש בידינו מספר גדול מאד של מפות של ירושלים - ממפת מידבא בת המאה השישית ועד ימינו.
מחקר מפות ירושלים בו עסקתי שנים רבות כלל את ההיבטים הבאים:
המחקר הניב ספר בעברית, ספר באנגלית ומאמרים רבים.
במהלך המחקר של מפות ירושלים התגלו מפות תלת ממדיות המכונות בשפות שונות גם מפות תבליט או מודלים. לצידם התגלו גם דגמים של מבנים בעלי חשיבות ובמיוחד דגמים של כנסיית הקבר הקדוש. דגמים אלה נוצרו בחומרים שונים – נייר, קרטון, עיסת נייר, עץ ומתכת; ובקני מידה שונים מדגמים קטנים ועד דגמים גדולים (5 X 5 מ'). חקרנו גם דגם שנבנה בסנט לואיס מיזורי בראשית המאה העשרים והציג כמה מאות ממבני העיר העתיקה וחלקים מחומותיה ושעריה בגודל טבעי.
במחקר נאסף מידע רב על למעלה ממאה דגמים שונים. חלק מהם נותחו בצורה מפורטת במאמרים שהציגו את אופי הדגמים, צורת בנייתם, נסיבות יצירתם, היוצרים והמוסדות שעמדו מאחוריהם ומשמעותם.
המחקר הניב מאמרים רבים. באיסוף החומר למאגר המידע ובחקירת הדגמים שנבנו על ידי קונרד שיק היה שותף פרופ' חיים גורן.
המפה העברית הראשונה של ארץ ישראל המוכרת לנו שורטטה בידי רש"י (1041 - 1105). בעקבותיה שורטטו ונדפסו בידי יהודים מפות רבות, שהציגו את ארץ ישראל וגבולותיה, את מסעי בני ישראל במדבר, את נחלות השבטים, וכן נושאים מקראיים ותלמודיים נוספים. מפות אלה נכללו בכתבי הקודש ובספרות הפרשנית, בהגדות של פסח, בספרי שאלות ותשובות, ובחיבורים רבניים ומשכיליים שונים. רבים ממחברי המפות לא הכירו את הגאוגרפיה של הארץ, ולכן משקפות מפותיהם לעיתים קרובות את תפיסותיהם ואת השקפותיהם על הארץ וגבולותיה, ולא את מראה הריה ועמקיה לאשורם.
המפה העברית התפתחה, על פי ממצאי המחקר, לאורכם של שני צירים: הציר המסורתי, שראשיתו במפת רש"י, מאופיין במפות סכמטיות, המעוצבות כמלבנים וכריבועים פשוטים ללא כל עיטורים אומנותיים. לעומתן ניצבות המפות שצוירו בעקבותיהם של כרטוגרפים נוצרים. מחברי מפות אלו העתיקו את התבנית הגאוגרפית של הארץ ואת העיטורים האומנותיים הרבים, אך השתדלו - ואף הצהירו במפורש על מאמציהם - לתקנן ולהתאימן למסורת היהודית. בהמשך לשני הצירים הללו, נוצרו במאה התשע-עשרה שתי קבוצות נוספות של תיאורים כרטוגרפיים. האחת, טבלאות המציגות את ארץ הקודש בתבנית מסורתית, הנגזרת מציורי המקומות הקדושים. השניה, מפות מודרניות, שהסתמכו על הידע הגאוגרפי והכרטוגרפי שנצבר במהלך המחקר הגאוגרפי במאה זו.
המחקר הניב ספר שיצא לאור בעברית, בהוצאת יד בן צבי בשנת 2014 וזכה בפרס בן צבי לשנת 2016 ובאנגלית בהוצאת De Gruyter בשנת 2018 וכן מספר מאמרים.
נוף הרי ירושלים הוא נוף תרבותי, נוף שעוצב בידי האדם והחברה בחלופות הזמן, שעבר גלגולים רבים משחר ההיסטוריה ועד ימינו. כל מי שעבר בו ופעל בו, טבע בו את חותמו וכך אוצר הנוף את השינויים שהתרחשו בו. מטרתו של המחקר הייתה להציע דרכים לקריאת השרידים שהשאירו אחריהם בני תקופות העבר בנוף, כיצד ניתן לפרק את הנוף למרכיביו כדי לנתח את התמונה המורכבת, לשייך פרטים שונים בנוף לתקופות שונות ולהבין טוב יותר את משמעותם. זאת, כדי שנוכל להבחין היכן מסתתר כפר ערבי נטוש מתחת ליערות האורן שנטעה הקרן הקיימת לישראל אחר קום המדינה, היכן מסתתרים שרידים צלבניים בין חורבותיו של הכפר הערבי, ושרידים קדומים עוד יותר מאחורי המבנה הצלבני. היכן בין בתי הקיבוץ, המושב או שכונת ההרחבה שצמחה מהם, מתגלים הכרם הקדום, השומרה, שרידי הגת החצובה ולאן נעלם קבר השיח'. כיצד משטח סלע ובור מים מספרים לנו את סיפור העבר. המחקר חתר לאפיין את טביעת החותם התרבותית בהרי ירושלים באמצעות מקרי מבחן נבחרים שכל אחד מהם מציג תקופה אחת ותהליך המאפיין אותה.
פרויקט מחקר זה הוא פרי של שילוב בין החוויה האישית לבין הלימוד המדעי של נוף תרבותי בחלופות הזמן. הוא מציג את הדרך בה אני מתבונן בנוף הרי ירושלים, הניתוח המדעי המבוסס על מקורות היסטוריים, מפות, תצלומי אויר ושרידים ארכיאולוגיים ועל ההתבוננות האישית והפרשנות הנסמכת עליה.
המחקר סוכם בספר שיצא בהוצאת רסלניג ב- 2018
ארץ ישראל, בהיותה ארץ הקודש ליהודים לנוצרים ולמוסלמים, הוצגה בטקסט ובאיור ביצירות רבות מאד. חלק מהתיאורים הגראפיים האלה הן מפות. ההצגה המפתית המוקדמת ביותר של הארץ שהשתמרה היא חלק ממפת דרכים של העולם הרומי המכונה "טבלת פויטינגר" (Tabula Peutingeriana). אחריה באה מפת הפסיפס המפורסמת ממידבא שבירדן שנוצרה במאה השישית. בימי הביניים הופיעה ארץ ישראל בתוך מפות העולם ובתקופה הצלבנית ולאחריה גם במפות בכתבי יד שהוקדשו לארץ עצמה. לאחר המצאת הדפוס (1450) החלו להופיע מפות רבות מאד של הארץ, רובן הגדול נדפסו באירופה בידי יוצרים נוצריים. רק במהלך המאה ה-19, עם כניסת המודרניזציה לארץ ישראל ועם המחקר המודרני של הארץ החלו להופיע מפות המבוססות על מדידה שיטתית של הארץ. התפתחות מפת המדידה הושלמה עם הופעתה של מפת ה- PEF (1880).
החלק הארי של המפות שלפני המודרניזציה צוירו על פי כתבי הקודש והמקורות הקלאסיים בידי מחברים שלא היה לפניהם ידע גיאוגרפי מפורט על מראה הארץ. לפיכך, האתגר המחקרי הוא הפער בין צורת המפה לתוכנה. רבות מהמפות הן יפות להפליא מבחינה אומנותית, עשירות בציורים ובשמות מקומות מקראיים אך הן רחוקות מלשקף את המציאות הגיאוגרפית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. המחקר בוחן את הגורמים ההיסטוריים, תרבותיים ודתיים שהשפיעו על יוצרי המפות ועיצבו את צורתן ואת תוכנן של המפות.
המחקר עתיד להניב ספר הנמצא בשלבי כתיבה יחד עם ד"ר מילכה לוי רובין.
עולי רגל נוהגים לרכוש מזכרות דתיות במהלך ביקורם במקומות הקדושים. במאות 17 – 19 התפתחו בירושלים שתי סוגות של מזכרות כאלה שנועדו לעולי הרגל האורתודוכסים: האחת כוללת ספרונים ובהם כתבי יד מאוירים המתארים את ירושלים וארץ הקודש; והשנייה כוללת איקונות גדולות יחסית שצוירו על בד בדרך כלל, בהן נראים המקומות הקדושים בארץ ישראל ובמרכזן ירושלים וכנסיית הקבר. פריטים משתי הסוגות נוצרו ככל הנראה בירושלים ובסביבותיה על ידי אנשי הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים, נמכרו לעולי הרגל ונלקחו על ידי עולי הרגל כמזכרות קודש בשובם לבתיהם. כך נפוצו פריטים משתי הסוגות, ששתיהן מכונות ביוונית פרוסקינטריון (proskynetarion), ברחבי העולם. המחקר מתמקד בכתבי היד המאוירים אך מתייחס גם לזיקת הגומלין בין שתי הסוגות.
כתבי היד המאוירים, אותם ספרונים, ידועים בעותקים רבים הפזורים ברחבי העולם, עובדה המעידה בבירור על הפופולריות של הסוגה. רוב כתבי היד כתובים יוונית אך כמה מהם נכתבו ברוסית, בסרבית ואף באיטלקית. תוכנם של הספרונים המוכרים לנו דומה ורבים הם העתקים כמעט זהים. גם מגוון האיורים בהם כמעט זהה, אם כי יש שנעשו בידי מאיירים מצוינים ויש שצוירו ביד גסה ונאיבית.
מטרת המחקר היא להאיר היבטים שונים של כתבי היד המאוירים ותוכנם ולנתח את התפתחותם, נסיבות יצירתן, לזהות את מי שעמדו מאחורי ההעתקה וההפצה שלהם ואת הקשר בין הספרונים לבין האיקונות.
המחקר מכוון לכתיבת ספר ומאמרים אחדים כבר הופיעו.